<h1>סמ"ק מצוריך סימן רנ"א</h1>
<h2>דף כד.</h2>
המיבם אשת אחיו נוטל בנכסי אביו שני חלקים חלקו וחלק (אביו) [אחיו] כדאמר ביבמות (דף כ"ד) והיה הבכור אשר תלד מכאן שמצוה בגדול ליבם הכתוב קראו בכור לפיכך אינו נוטל בראוי כבמוחזק וגם אינו נוטל בשבח ששבחו נכסים לאחר מיתת אביו משעת מיתה ועד שעת חלוקה עם אחיו בנכסי אביו ובפרק קמא דבבא בתרא (דף י"ב) מסקינן שאין חלוקת יבם כבכור אע"פ שהבכור נוטל פי שנים במיצר אחד אין היבם נוטל שני חלקים אלא בגורל ואם עלה הגורל בשני מקומות עולה, שומרת יבם שמתה אפילו עשה בה אחד מן האחין מאמר משפחת בית אביה יורשין נכסי מלוג שלה וחצי נכסי צאן ברזל ויורשי הבעל חייבין בקבורה הואיל והן ירשו.
<h2>דף לח.</h2>
שנינו בפרק מי שמת (ב"ב קנ"ח) מי שנפל הבית עליו ועל אשתו ואינו ידוע אם האשה מתה תחילה ונמצא הבעל ויורשיו יורשין כל נכסיה או הבעל מת תחילה ונמצא יורשי האשה יורשין כל (נכסיו) [נכסיה] בית הלל אומרים מעמידין נכסי מלוג בחזקת יורשי האשה והכתובה עיקר ותוספת בחזקת יורשי הבעל וחולקין בנכסי צאן ברזל יורשי האשה נוטלין חציין ויורשי הבעל נוטלין חציין אבל אם נפל הבית עליו ועל אמו מעמידין נכסי האם בחזקת יורשי האם שהם ודאי אבל יורשי הבן ספק הן שמא מת הבן תחילה אין לאחיו מאביו בנכסי אמו כלום — הגה"ה, כך השיב רבינו שמואל מדאמר בפרק החולץ (יבמות ל"ח) ספק ויבם שבאו לחלוק בנכסי אבי היבם שאומר היבם אתה בני ואין לך כלום והספק אומר שהוא בן המת ומסיק שם דאין ספק מוציא מידי ודאי אבל אם אין (לסבא) [לה] שום בן כי אם זה בזה המשנה אומרת שבית הלל אומרים יחלוקו, ע"כ הגה"ה — וכן פסק הר"ם נ"ע, ור"י פירש דההיא החולץ שאני שאין הספק יודע [מכח] מי בא לירש ואין כן במקום אחר ואף יש (לו) [לה] בנים אחרים יחלוקו, ע"כ הגה"ה. תניא (ב"ב קנ"ט) נפל הבית עליו ועל בן בתו אם האב מת תחילה בן בתו ירשנו ונמצאו הנכסים של יורשי הבן ואם בן בתו מת תחילה אין הבן יורש אמו בקבר ונמצאו כל הנכסים של יורשי האב לפיכך יחלוקו יורשי האב עם יורשי בן הבת וכן אם נשבה האב ומת בן בתו במדינה או שנשבה ומת אבי אמו [במדינה] יחלוקו יורשי האב עם יורשי בן הבת. (שם קנ"ז) נפל הבית עליו ועל אביו או על שאר מורישיו ועליו כתובת אשה ובעל חוב יורשי האב אומרים הבן מת תחילה ולא היה לו כלום ובעלי חובות אומרים מת האב תחילה וזכה הבן בירושתו ויש לנו לגבות מחלקו הנכסים בחזקת היורשין כדברי ב"ה ועל האשה ובעלי חובות להביא ראיה או ילכו להם (שלא) [בלא] כלום. דין אילו שנפלו ומתו או טבעו בים או שנהרגו או מתו ביום אחד זה בעיר זה וזה בעיר אחרת דין אחד להם וכן כל כיוצא בזה.
המיבם אשת אחיו נוטל בנכסי אביו שני חלקים חלקו וחלק (אביו) [אחיו] כדאמר ביבמות (דף כ"ד) והיה הבכור אשר תלד מכאן שמצוה בגדול ליבם הכתוב קראו בכור לפיכך אינו נוטל בראוי כבמוחזק וגם אינו נוטל בשבח ששבחו נכסים לאחר מיתת אביו משעת מיתה ועד שעת חלוקה עם אחיו בנכסי אביו ובפרק קמא דבבא בתרא (דף י"ב) מסקינן שאין חלוקת יבם כבכור אע"פ שהבכור נוטל פי שנים במיצר אחד אין היבם נוטל שני חלקים אלא בגורל ואם עלה הגורל בשני מקומות עולה, שומרת יבם שמתה אפילו עשה בה אחד מן האחין מאמר משפחת בית אביה יורשין נכסי מלוג שלה וחצי נכסי צאן ברזל ויורשי הבעל חייבין בקבורה הואיל והן ירשו.
<h2>דף סז:</h2>
בפרק ב' דקידושין (דף מ"ב) האחין שמקצתן גדולים ומקצתן קטנים שבאו לחלוק בנכסי אביהן בית דין מעמידין אפטרופוס לקטנים ובוררין להן חלק יפה ואם הגדילו אין יכולין למחות שהרי על פי בית דין חלקו להם ואם טעו בית דין בשומא ופחתו שתות יכולין למחות כרבנן ופוסק רב נחמן כמותם וחוזרין ולוקחין חלוקה אחרת אחר שהגדילו ופירש רבינו תם (שם בד"ה ובוררין) דבוררין דקאמר בגורל ובשומת בית דין ובגורל נמי צריך לברור חלק יפה כגון אם יש לו ג' שדות יפות שטוב שיטול כל אחד חלקו ביחד משיטול שליש כל שדה ושדה. וכן שייך ברירות בחלונות וסולמות ודרך, וזה הברירות בדבר שאין בו גוד או אגוד אע"פ שבפרק אלמנה ביבמות (דף ס"ז) גבי עבדים של יורשים שאוכלין בתרומה משמע קצת דבכל עניין מדבר יש לדחות אותה ראיה. מי שמת והניח יורשים גדולים וקטנים צריך לימנות אפטרופוס שיהיה מתעסק בחלק הקטן עד שיגדיל ואם לא מינה חייבים בית דין להעמיד אפטרופוס עד שיגדלו שבית דין הן אביהן של יתומים צוה המוריש ואמר ינתן חלק לקטן ומה שירצה יעשה בו הרשות בידו. בית דין הן אביהן של יתומים ואמר בפרק הניזקין (גיטין נ"ב) אין ממנין אפטרופוס נשים ועבדים וקטנים ולא עם הארץ שהוא בחזקת חשוד על (העבדות) [העברות] ואם (מינהו) [מינן] אבי יתומין הרשות בידו אבל מחזירין על בני אדם כשרים לטעון בעבור היתומין ולשמור ממונם בשבילן בין קרוב בין רחוק אלא דאין מורידין קרוב לנכסי קטן. אין בית דין נזקקין לנכסי קטן אם היה אוכל ושותה יותר מדאי ומפסיד להעמיד לו אפיטרופוס אלא אם כן צוה מורישו על כך וחרש ושוטה הרי הן כקטן ומעמידין להם אפיטרופוס.
מסיק רבא בפרק איזהו נשך (ב"מ ע') שמעות של יתומים מוסרין אותן בבית דין לאדם שיש לו קרקעות שאין עליהם ערעור ויהיה איש נאמן דאינו רגיל להיות סרבן בבית דין ולא קבל עליו נדוי מעולם ונותנין לו קרוב לשכר ורחוק להפסד כפי מה שיראו הדיינין ואינו מחלק בין רחוק לקרוב וכן כתב רב אלפס (ב"מ סי' פ"ב) בשם רב צמח גאון דאף רב הונא שאמר ולא קרוב בנכסי קטן במקרקעי קאמר ולא במעות הילכך מעות קטן יהבינן להו לקרובים ואם אין לו קרקע ויש לו זהב משובר שאין בו סימן נוטלין בית דין המשכון ונותנין לו המעות ואומרים שם אבל דבר מסויים כגון כלי של זהב או חולי של זהב לא דילמא פקדון נינהו ואומר רבא דילמא אתא מריה ויהיב סימנא ושקיל ליה, ואם תאמר והיאך שקיל ליה והרי יטעון לקוח הוא בידי ויש לומר כי יש לחוש שמא יביא עדים שהפקידו אצלו בכלי אחד שיש בו סימן זה שבענין זה יכריח הדיינים להראות לעדים אם הוא זה, לא מצאו אדם שיתנו לו כך המעות קרוב לשכר ורחוק להפסד מוציאין מהם מזונות מעט מעט עד שיקנו להם במעות קרקע וימסרו אותם ביד אפטרופוס שיתעסקו בהם, כל המטלטלין של יתומים שמין אותן (ומוסרין) [ומוכרין] אותן בבית דין אם השוק קרוב למדינה מוליכין אותן לשוק (ומוסרין) [ומוכרין] אותן ויצטרפו דמיהם עם המעות של יתומים.
מי שהיה בידו שכר של יתומים אם יניחו כאן עד שימכור שמא יחמיץ ואם יוליכו בשוק שמא יארעו אונס בדרך הרי זה עושה כדרך שעושה בשלו וכן כל כיוצא בזה. כשמעמידין בית דין אפטרופוס מוסרין לו כל נכסי הקטן הקרקע והמטלטלין שלא נמכרו והוא מכניס ומוציא ובונה וסותר ושובר ונוטע וזורע ועושה כפי מה שיראה שזה טוב ליתומים ומאכילן ומשקן ונותן להם כל יצאתם כפי הממון וכפי הראוי להם ולא ירויחו להם יותר מדאי ולא יצמצם להם יותר מדאי, כשיגדלו היתומים נותן להם ממון מורישם ואין צריך לעשות חשבונות מה הכניס ומה הוציא אלא אומר להם זה הנשאר ונשבע בנקיטת חפץ שלא גזלם כלום כשמינוהו בית דין.
גרסינן בפרק הניזקין (גיטין נ"ב ע"ב) אמר שמואל הלכה כאבא שאול דאמר במתניתין אפטרופוס שמינוהו בית דין ישבע בנטילת חפץ שלא נטל כלום לעצמו אבל אפטרופוס שמינו אבי יתומים לא ישבע על טענת ספק דילמא ממנע. תניא (שם) האפוטרופוס עושה להם סוכה ולולב וציצית וכל דבר שיש לו קיצבה בין שהוא מדברי תורה בין שהוא מדברי סופרים אע"פ שאינם חייבים במצוה מכל מצות האילו כדי לחנכן וספר תורה ותפילין ומזוזות ומגילה. ואין פוסקין להן צדקה ואין מפדין מהן את השבויים ולא כל דבר שאין לו קיצבה לאתויי תנחומי אבלים, — הגה"ה, ומי שנשטתה או נתחרש בית דין פוסקין עליו צדקה אם ראוי, מיימון (הלכות נחלות פי"א הי"א), ע"כ הגה"ה — ואפיטרופוס אינם רשאין לדון בנכסי יתומים לחוב על מנת לזכות אם יתחייבו בדין אין היתומים נפסדים אמנם אם באו יתומים לחלוק בית דין מעמידין להן אפטרופוס לחוב על מנת לזכות כדאמר רב פפא פרק ב' דקידושין (דף מ"ב, א"ה לפנינו איתא רב גידל). ובירושלמי דגיטין (פ"ה ה"ד) גרסינן אמר ר' יוחנן בתחילה אין מעמידין אפטרופוס ליתומים לחוב עליהם אלא לזכות עליהם ולבסוף אם חבו חבו ומתניתין מסייעא ליה. (גיטין נ"ב) אין האפטרופוס רשאי למכור ברחוק ולגאול בקרוב ולמכור ברעה ולגאול ביפה שמא ישתדפו מה שקנו ואין האפטרופוס רשאי למכור שדות ולקנות עבדים אבל מוכר עבדים ולוקח שדות רשב"ג אומר אף לא למכור עבדים וליקח שדות שמא ישתדפו וכן פסק מהר"ם, ומסקינן התם שמוכרין שדה ליקח שוורים לעבוד שדות אחרים שהם עיקר נכסי השדה, יש לאפטרופוס למכור בהמה ועבדים להאכיל ליתומים אבל לא להניח מעות ובכל ענין יש להם לעשות בנאמנות לירא מהשם. (שם) עמרם צבעא אפטרופוס דיתומים הוה אתו קרובים קמיה דרב נחמן א"ל הלביש ומכסי ממון היתומים אמר להו הרשות בידו כדי שיהיו דבריו נשמעין אמרו ליה הא קאכיל ושתי הרבה ולא אמיד להוציא כל כך משלו אמר להו אימר מציאה מצא אמרו ליה הא קמפסיד להם אמר להו אייתי סהדי ואיסלקיה דאמר רב הונא חברין משמיה דרב האי אפטרופוס דמפסיד מסלקינן ליה.
<h2>דף קטו:</h2>
ביבמות פרק האשה (דף קט"ו) מעשה באחד שהפקיד שומשמין אצל חבירו בעדים ובא זה ואמר החזרתי לך ואמר לו והלא כך וכך מסרתי לך בפני עדים והרי הם מונחים בחבית ויש לי עדים שמסרתי המדה שלו אצלך אמר ליה שלך החזרתי ואילו מאחרים הן ואמרו חכמים אין מוציאין מידו אלא ישבע השומר בנקיטת חפץ שהחזיר לו ויפטר. בעל פקדון שתבע פקדונו ומסר לו ואמר המפקיד אין זה פקדוני ובעל הבית אומר מה שהנחת הוא לפניך הרי השומר נשבע היסת כשאר כל הנשבעין שאין שומר נשבע שבועות השומרים אלא אם כן הודה בפקדון כמו שטען הנפקד שנגנב או מת או נשבה כללו של דבר שטוען לפטור עצמו מן התשלומין אבל כי האי גוונא וכיוצא בזה נשבע שבועת היסת או שבועה מן התורה אם הודה במקצת כיצד ק' סאין מסרתי לך והשומר אומר לא הפקדת אצלי אלא כ' סאין נשבע שבועת התורה מפני שהודה במקצת ולא משום שבועת השומרים, כור של חיטים הפקדתי אצלך והלה אומר כור של שעורין היה נשבע כשאר כל הנשבעין בטענה זו.
<h2>דף קיז.</h2>
אין היורשין נוחלין עד שיביאו ראיה ברורה שמת מורישן אבל אם שמעו שמת או שבאו גוים ומסיחין לפי תומן אע"פ שמשיאין אשתו על פיהם ונוטלת כתובתה אין היורשין נוחלין על פיהם. אמרינן בפרק האשה שהלכה (יבמות קי"ז) האשה שאמרה מת בעלי אע"פ שנאמנת ותנשא לאחר ותטול כתובתה אין היורשין נכנסין לנחלה על פיה, מת בעלי ונתיבמה הרי יבמה נכנס(ת) על פיה שנאמר (דברים כ"ה) יקום על שם אחיו המת וגו', אמרינן התם אמר רב נחמן באת אשתו לבית דין ואמרה מת בעלי התירוני לינשא מתירין אותה לינשא ונותנין לה כתובה תנו לי כתובתי אף לינשא אין מתירין אותה דאדעתה דכתובה אתאי ומסופק שם באמרה שני דברים מת בעלי ותנו לי כתובתי מהו. מי שנטבע במים (שיש) [שאין] להם סוף ובאו עדים שנטבע ואבד זכרו אע"פ שאין משיאין אשתו על פיהם היורשים נוחלין על פיהם ובמים (שאין) [שיש] להם סוף משיאין וכן אם ראו עדים שהוא צלוב או נהרג ולא הכירו פניו אבל אם היו לו סימן מובהק בגופו והכירו אותו בכל אילו דברים וכיוצא בהן אם אבד זכרו אע"פ שאין משיאין אשתו מפני האיסור אבל לעינין ממון יורדין לנחלה בעדות זו, כן פוסקין כל גאוני מערב הלכה למעשה. שבוי שנשבה ושמעו לו שמת בקול בעלמא ולא בעדים וירדו יורשים וחלקוה ביניהם אין מוציאין אותם מידם וכן הבורח מחמת סכנה אבל היוצא לדעת ושמעו בו שמת וירדו יורשין לנכסיו וחלקו מוציאין אותו מידם עד שיביאו ראיה שמת מורישם ועיקרי הלכות אילו בהמפקיד (ב"מ ל"ח).
